תביעה לאחר פיטורים
נקבע שהמפוטרים החדשים יקבלו חבילת פרישה גדולה יותר מזו שקיבלו המפוטרים הישנים. המפוטרים הישנים כמובן לא קיבלו את הגזירה ודרשו מההנהלה תנאי פרישה זהים
חוק ההתיישנות התשי"ח-1958 להגשת תביעה כספית בתחום דיני עבודה מאפשר להגיש תביעה עד 7 שנים מיום שנוצרה עילת התביעה. אך ישנם חוקים וסעיפים אשר קובעים פרקי זמן קצרים יותר, בין היתר בכל הנוגע למימוש זכויות כגון שכר עבודה, הלנת שכר, פיצויי פיטורים וכן הלאה. במיוחד כשהדבר נוגע לתביעה בה השיהוי היה בלתי מוצדק. והנה לכם דוגמא טובה מהשטח.
מפעל "מתמור" נסגר בשנת 2004 עקב מצוקה כלכלית. הוא פעל באשדוד ושימש כחלק מתשלובת מפעלים שעסקו בייצור תערובות מזון. למעשה, בשנת 2004, עקב תוכנית ההבראה שהוצעה למפעל הוא התמזג עם עוד 2 חברות. המיזוג גרר אחריו פיטורי 7 עובדים. בזכות משא ומתן בין הנהלת המפעל וההסתדרות אשר חתמו על הסכם קיבוצי, קיבלו העובדים פיצויי פיטורים בגובה של 125% אך יחד עם זאת הם חתמו על ויתור זכות תביעה בקשר לפיטוריהם.
בחלוף כמה חודשים, כשתוכנית ההבראה לא צלחה, כל העובדים פוטרו והמפעל נסגר סופית. בין ההנהלה להסתדרות נחתם הסכם קיבוצי נוסף. נקבע שהמפוטרים החדשים יקבלו חבילת פרישה גדולה יותר מזו שקיבלו המפוטרים הישנים. המפוטרים הישנים כמובן לא קיבלו את הגזירה ודרשו מההנהלה תנאי פרישה זהים. אך ההנהלה סירבה לדרישותיהם.
בשנת 2010, בחלוף של 6 שנים, החליטו המופטרים הישנים לפנות לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע ולהגיש תביעה נגד הנהלת המפעל "מתמר" וההסתדרות. לטענתם, במהלך הליך פיטוריהם, הנתבעים ידעו שהמפעל עתיד להיסגר לחלוטין ועל כך הטעו אותם בדבר תוכנית ההבראה למפעל. הם הפרו כלפיהם את חובת האמון, ההגינות ותום הלב וכתוצאה מכך המפוטרים הישנים הופלו לרעה ביחס למפוטרים החדשים כשהם מקבלים חבילת פרישה פחות טובה.
הנתבעים הזכירו לתובעים כי הם חתמו על הסכם ויתור זכות תביעה עתידית. מעבר לכך אין להם זכות להתערב בהסכמים אשר נחתמו כדין ובתום לב. טענת ההפליה שלהם אינה מתקבלת במיוחד לאור העובדה שהם קיבלו תנאי פרישה גדולים יותר מאלה הקבועים בחוק. עוד טענו הנתבעים כי בנקודת הזמן בה נחתמו הסכמי הפרישה עם המפוטרים הישנים, עתידו שלה המפעל כלל לא היה ברור לכן אין הצדקה להשוות בין שני ההסכמים.
השופט יוחנן כהן דחה את התביעה משום שפרק זמן של 6 שנים ממועד האירועים מהווה שיהוי חריף הפוגע בנתבעים אשר היום אין ברשותם גישה לראיות. כמו כן, הפיצוי שהם קיבלו היה גבוה ממה שדורש החוק לכן גם לא מדובר בהפליה.
עוד קבע השופט כי האינטרסים שהיו לנתבעים במועד חתימת ההסכם על הפרישה הראשונה היו שונים מאלה במועד הפרישה השני. במועד הפרישה הראשון המטרה הייתה להציל את המפעל ואת מקום עבודתם של עוד הרבה עובדים אחרים. במועד השני המטרה הייתה להעניק למפוטרים תנאי פרישה הוגנים. בנוסף לכך ציין השופט כי הדרישה על חתימה על הסכם ויתור זכות תביעה היא לגיטימית.
עם זאת, השופט החליט שלא לחייב את התובעים בהוצאות משפט.
