דיני עבודה בעידן הקורונה

תוספת קבועה במשכורת לא יכולה להחליף הפרשת מעסיק לפנסיה

המעסיק הסכים להוסיף לעובד 500 שקל נטו למשכורת בתור תוספת שכר שביקש, אך בתמורה הוא יבטל את הביטוח הפנסיוני שלו. בין הצדדים נחתם הסכם

ביטוח פנסיוני נועד להבטיח לאדם (שכיר או עצמאי) הכנסה כספית באחד משלושת המצבים של פגיעה ביכולתו להתפרנס: זקנה, נכות ומוות. בישראל, החל משנת 2008 במסגרת הרפורמה בתחום הפנסיוני, זכאים כל העובדים לביטוח פנסיוני לפי צו הרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק. צו הרחבה זה מוכר בשם "פנסיה חובה".

• הצו  מחייב כל מעסיק במשק להפריש פנסיה לעובדיו מעל גיל 21 (לגבר) ו- 20 (לאישה) למשך כל תקופת העסקתם ועד גיל הפרישה (67).
• העובד יהיה זכאי להפרשה פנסיונית בגובה של כ- 2.5% משכרו הבסיסי, לאחר 6 חודשי עבודה אצל המעסיק.
• במידה והעובד מחזיק בפוליסה קיימת מביטוח פנסיוני קודם הוא יהיה זכאי לתשלום אחרי 3 חודשי עבודה רטרואקטיבית לחודש העבודה הראשון.
• על פי חוק זכאי העובד לבחור את הקופה המועפת עליו.

פנסיית חובה מתייחסת לשכירים שאין להם שום הסכם פנסיוני אחר עם המעסיק ומדובר במרבית העובדים במשק הישראלי. זוהי הפנסיה הבסיסית המגיעה לכל אזרח עובד בישראל. אפשר לשפר אותה ולהעלות את אחוזי ההפרשה אך אי אפשר לגרוע ממנה. גם אם בין המעסיק והעובד ישנו הסכם במסגרתו המעסיק מוסיף סכום מה לשכר החודשי של העובד והוא מוותר על הפרשות לפנסיה.

שופטת בית הדין האזורי לעבודה תל אביב, אריאלה גילצר כץ, פסקה לאחרונה כך: "על המעסיק חלה חובת ההפרשה לפנסיה, ואין משמעות להסכמת העובד, או אף לבקשתו, לקבל פיצוי במשכורת במקום זאת עובד ומעסיק אינם יכולים להסכים כי במקום שהמעסיק יפריש כספים לקרן פנסיה, ישולם לעובד פיצוי כספי מידי חודש בחודשו". היא חייבה את המעסיק העבריין לשלם לעובד את מלוא ההפרשות לגמל – 21 אלף שקל.

התובע הוא עובד פחחות במוסך במרכז הארץ שביקש ממעסיקו להעלות את שכרו ונענה בחיוב. המעסיק הסכים להוסיף לו 500 שקל נטו למשכורת אך בתמורה הוא יבטל את הביטוח הפנסיוני שלו. בין הצדדים נחתם הסכם. העובד המשיך לעבוד ולקבל את התוספת בשכר מידי חודש, תוספת שלמעשה החליפה את הפרשת המעסיק לפנסיה. בחלוף כמה חודשים העובד התפטר והגיש תביעה לבית הדין לעבודה בגין אי קבלת הפרשה פנסיונית ובגין שאר הזכויות הסוציאליות. בסך הכל הוא דרש פיצוי בסך 23,489 שקל.

הנתבעים דחו את התביעה לאלתר. הם טענו כי העובד קיבל כספים ביתר. הוא קיבל מענקים שנתיים וימי מחלה שלא היו מגיעים לו ועוד תשלומים אחרים. לכן התובעים דורשים שהתובע יחזיר לכם את הכסף שלהם.

השופטת קבעה כי התובע התפטר מרצונו ולא פוטר, לכן הוא אינו זכאי לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת. נהפוכו, התובע הוא זה שחייב למעסיק לשלם הודעה מוקדמת. היא השתכנעה כי הנתבעים אכן לא חייבים לתובע כספים בגין תנאים סוציאליים אלא התובע חייב להחזיר למעסיקו בגין ימי מחלה שקיבל ביתר.

בנוגע להפרשה פנסיונית וההסכם שסוכם בין הצדדים, קבעה השופטת כי על המעסיק חלה חובת הפרשה לפנסיה שלא יכולה לבוא בדומתו של פיצוי כפסי במשכורתו של העובד.

שינוי גודל גופנים