דיני עבודה בעידן הקורונה

העירייה פיטרה עובדת ודרשה ממנה לשלם לה פיצוי. מה פסק בית המשפט?

על אף שמדובר בכספי הקופה הציבורית, האינטרס של התובע לקבל את תנאי השכר שעליהם הסתמך גובר על האינטרס הציבורי להימנע מחריגות שכר

עיריית בת ים פיטרה עובד ובמקום לשלם לו פיצויי פיטורים דרשה ממנו להשיב לה כספים ששולמו לו. בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב פסק לטובת העירייה אך העובד התעקש והגיש נגד העיריה תביעת נזיקית בה נפסק לטובתו. 

הסיפור החל ביולי 2000 כשמומחה בהקמת מוסדות תרבות ואמנות התקבל לעבוד בעירייה, עמו היא חתמה על חוזה העסקה אישי. בשנת 2003 שלומי לחיאני נבחר לראשות העירייה ועקב המדיניות החדשה המומחה פוטר.

בהודעת הפיטורים נאמר למומחה שהחוזה שלו בוטל וכיוון שלא אושר כחוק בידי הממונה על השכר בעירייה, פיצויי הפיטורים להם הוא זכאי לא יחושבו על בסיס השכר שקיבל במהלך 3 השנים האחרונות אלא לפי 70% מגובה שכר הבכירים בעירייה.

המומחה לא קיבל את גזר הדין ופנה לבית המשפט האזורי לעבודה בתל אביב בדרישה לאכיפת זכויותיו כפי שמופיעים בחוזה העסקה האישי שלו שנחתם בינו לבין העירייה. העירייה מיהרה להגיש נגד המומחה תביעה נגדית בה דרשה ממנו להשיב לה את הכספים שלטענתה שולמו לו ביתר לפי החוזה ולא חוקי.

בשנת 2010 בית הדין פסק לטובת העירייה. הוא פסק לעירייה לשלם לעובד פיצוי בסך 212 אלף שקל בגין ימי חופשה, דמי הבראה ופיצויי פיטורים אך מנגד הוא פסק מהמומחה להשיב לעירייה סכום של 275 אלף שקל בגין השכר ששולם לו ביתר. כך, לאחר הקיזוז, נדרש המומחה המפוטר להשיב לעירייה 63 אלף שקל.

בשנת 2012 הגיש המומחה לבית הדין תביעה נזיקית לקבלת פיצוי בגין מצג רשלני מטעם העירייה. לטענתו, כל שנות העסקתו בעירייה הוא הסתמך על החוזה שנחתם בינו לבינה לכן אין שום סיבה שישלם לעירייה. העירייה היא זו שצריכה לספוג את ההפרשים שנפסקו בבית הדין האזורי לעבודה. הוא אף ביקש שהעירייה תפעיל את פוליסת האחריות המקצועית והגיש הודעת צד שלישי לחברת הביטוח "איילון". אלא שחברת הביטוח טענה כי הפוליסה הסתיימה עוד בטרם שהתביעה הוגשה.

השופט מנחם קליין קבע כי עיריית בת ים הטעתה את העובד אשר פעל כנדרש והסתמך על החוזה שהיה בידו, גם אם הוא לא היה חוקי כפי שטוענת העירייה. העירייה היא זו שהייתה צריכה לדאוג להפוך את החוזה לחוקי. לכן, עיריית בת ים חרגה מהתנהגותה מנהלית תקינה ולכל הפחות עצמה עיניה לנזקים שעלולים להיגרם לתובע עקב אי ידיעה שהחוזה שלו אינו חוקי.

עוד קבע השופט כי כאשר העירייה חתמה עם העובד על חוזה העסקה וציינה בו את התמורה לשירותיו, היא הצהירה על התמורה הראויה שיש לשלם לתובע בגין שירותיו. כמו כן, על אף שמדובר בכספי הקופה הציבורית, האינטרס של התובע לקבל את תנאי השכר שעליהם הסתמך גובר על האינטרס הציבורי להימנע מחריגות שכר.

השופט פסק לטובת המומחה ודרש מהעירייה להשיב לו 275 אלף שקל ששולמו על ידו בצירוף שכר טרחת עורך דין בסך 40 אלף שקל. גם עבור חברת הביטוח איילון חויבה העיריה לשלם שכר טרחת עורך דין.

שינוי גודל גופנים