הישראלים עובדים הרבה אך מרוויחים מעט
שהשכר הריאלי בארץ יורד בהשוואה לשאר המדינות חברות הארגון ששם הוא עולה בהתמדה במהלך השנים האחרונות; שיעור העובדים המשתכרים שכר נמוך בישראל הוא מהגבוהים ב- OECD
חג הפסח, במהלכו מציין עם ישראל את יציאתו ממצריים, את יציאתו מעבדות לחירות – זה זמן מצוין לעשות חושבים. להיזכר באבות אבותינו ובעמלם המפרך כעבדים בימים ההם ולהתגאות בהישגינו כעובדים חופשיים בחברה שוויונית, בימים אלה. ואנו בהחלט יכולים להתגאות: על מדינת היהודים שבנינו לתפארת, על צבא ההגנה החזק בעולם, על תעשיית ההיי-טק ששמה הולך לפניה ועל עוד הרבה דברים נפלאים אחרים שבנינו, יצרנו והגינו. אבל אם כבר עושים חושבים, מן הראוי להיזכר גם בדברים בהם אנו לא יכולים להתגאות. דברים שמערערים בנו את התחושה האופורית של חירות ומעלים תהיה בכל הקשור להשיגנו, אלף שנה לאחר שהחלטנו לקום ולצאת לחופשי.
שכר המינימום בישראל ובעולם
שכר המינימום בישראל, נכון ל- 1 באפריל 2015 עומד על 4,650 שקל ברוטו בחודש. הממצאים של ביטוח לאומי מצביעים על כך שזהו גם שכרם של מחצית מאזרחי המדינה. ממצאים אחרים, של משרד הבינוי, קובעים כי שכר הדירה המינימלי בישראל, נכון לסוף 2014 – הוא 3,600 שקל בחודש. משמעות הדבר ששכר המינימום בישראל רחוק מלהיות הסכום המינימלי הנדרש לאזרחים כדאי להתקיים בכבוד.
ומה קורה בעולם? באוסטרליה שכר המינימום עומד על 51 שקל, בלוקסמבורג 47 שקל, בצרפת 42 שקל, בבלגיה 39 שקל, בבריטניה 32 שקל ובארה"ב 24 שקל. תוסיפו לכך את הנתונים של OECD המצביעים על כך שבישראל מוצרי הצריכה יקרים ב- 25% בהשוואה מוצרי הצריכה באירופה. תוסיפו לכך שבישראל נדרשות היום למעלה מ- 150 משכורות לרכישת דירה כאשר בשאר מדינות הארגון מדובר בכ- 60 משכורות. כך אפשר להסיק שהמחיה בארץ היא באמת יקרה ובטח שהיא יקרה מאוד בהשוואה לשכר שמרוויחים האזרחים. תלוי איזה אזרחים, כמובן.
שכרם של בכירי המשק גבוה פי 60 מהשכר הממוצע
מחצית מאזרחי המדינה מרווחים מעט. מעט מדי. אך יש מי שכן מרוויח הרבה. הרבה מדי, לכל הדעות. כך למשל, סטלה הנדלר, שבשנה החולפת כיהנה גם כי מנכ"לית של HOT ואז עברה לתפקיד של מנכ"לית בזק, הרוויחה 8 מיליון שקל. רקפת רוסק-עמינח, מנכ"לית בנק לאומי הרוויחה אשתקד 6.3 מיליון שקל. מנכ"ל כיל, סטפן בורגס, זה שעושה קיצוצים בחברה ומפטר מאות מעובדי הדרום, הרוויח אשתקד 20.4 מיליון שקל. אבל זה כלום לעומת הסכום שהרוויח ניר גלעד, המנכ"ל היוצא בחברה לישראל – חברת בת של כיל. בשנת 2014 הוא הרוויח 43 מיליון שקל. מאיה אלשיך קפלן, היועצת המשפטית ומזכירת החברה, סיימה את 2014 עם שכר בעלות של 12.9 מיליון שקל.
השכר בישראל תקוע בזמן שבעולם הוא עולה בהתמדה
נתון נוסף, שגם הוא אמור להדאיג לא מעט ישראלים הסבורים שימי העבדות חלפו להם, הוא הנתון של OECD המצביע על כך שהשכר הריאלי בארץ יורד בהשוואה לשאר המדינות חברות הארגון ששם הוא עולה בהתמדה במהלך השנים האחרונות. עוד קבע הארגון כשפרסם את הנתונים בחודש ינואר השנה, כי שיעור העובדים המשתכרים שכר נמוך בישראל הוא מהגבוהים ב- OECD .
הנתונים של בנק ישראל שפורסמו בחודש נובמבר האחרון מגלים כי השכר בישראל תקוע משנת 2001 בזמן שבכל המדינות המערביות הוא עולה.
ברור לכולנו שכולנו עובדים הרבה ומרוויחים מעט, מעט בהשוואה לעולם ומעט בהשוואה למציאות המכונה היום "יוקר המחייה". וזו לא רק תחושה אלא נתונים סטטיסטיים, שבין היתר מצביעים על כך שהישראלים אכן עובדים הרבה אם כי ההספק שלהם הוא מבין הנמוכים בעולם.
פריון העובדה בישראל נמצא בתחתית דירוג מדינות ה- OECD. הוא נמוך בכ- 30% מהפריון במדינות הארגון. נתון זה עלה מהדו"ח האחרון של הארגון אשר בדק פריון עבודה מאז 1995 ב- 33 מדינות הארגון. כך למשל, בזמן שבקוריאה הדרומית הפריון עומד על 4.38% הרי בישראל הוא עומד על 0.74%. בישראל מספר שעות עבודה בממוצע לעובד בשנה עומד על 1,981, מה שמציב אותנו במקום השלישי מהסוף. במקום השני והראשון, לפנינו – רוסיה ויוון בהתאמה עם כ- 2,000 שעות עבודה. בגרמניה ובצרפת נתון זה עומד על כ- 1,400 שעות ובארה"ב – 1,700 שעות.
ומה לגבי חופשה שנתית?
שמחשבים את הימים הללו יחד עם חגים ומועדים, רואים שבצרפת מוסיפים ל-30 ימי החופשה 10 ימי חג ומועד, ובסך הכל העובדים הצרפתים יוצאים לחופשה בתשלום 40 ימים בשנה לכל הפחות. בפינלנד – 44 ימים בשנה, בדנמרק – 35 ימי חופשה בשנה, בגרמניה – 34 ימים. בישראל – רק 18 ימים בשנה (למינימום של עשרה ימי חופשה שנתית מוסיפים את ימי המנוחה הקבועים בחוק שהם: שני ימי ראש השנה, יום הכיפורים, ראשון ושמיני עצרת של סוכות, ראשון ושביעי של פסח וחג השבועות.
